טאוברט נ' מדינת ישראלבפ"מ 3939-12-13 טאוברט נ' מדינת ישראל

החלטה

מבוא:

בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית על פי סעיף 48 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א – 1961, ולביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב בהתאם לס' 57ב לפקודת התעבורה. החלטות הפסילה וההשבתה נמסרו למבקש ביום 2.12.13 בשל נהיגה בשכרות/סרוב להבדק.

לעניין רישיון הנהיגה:

שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו. ראשית קיום ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המבקש, ושנית, האם יש בהמשך נהיגתו, כדי לסכן את שלום הציבור.

באשר לראיות לכאורה:

תיק המשטרה הוגש לעיוני.

מעיון בתיק המשטרה עולה, הנאשם מואשם בעבירה של סירוב לכאורי להבדק בדיקת ינשוף, השוטרים הבחינו בו נוהג וזאת לאחר ששוחחו איתו כאשר הבחינו בו עומד לצד הרכב ואולם, למרות שידע כי השוטרים בסביבה עלה ונהג. הוא אומנם ניסה לטעון לשוטרים כי בנו היה זה שנהג ברכב אולם השוטרים שוחחו עם הבן וזה מסר להם כי לא נהג ורק הרגע ירד מהבית.

השוטרים מילאו את דוח הפעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות ושם מצוין כי הסבירו לנהג את הדרישה להבדק ואת משמעות הסירוב אך הנהג סירב לבדיקה, סרב לחתום וכך שלכאורה סירב להיבדק בדיקת נשיפה.

לעניין טענת ב"כ המבקש, ציינו השוטרים כי כשרוצה הוא מבין עברית ויודע לדבר אך כשהוא לא רוצה הוא מסרב לדבר.

כמו כן בוצעה למבקש בדיקת מאפיינים שההתרשמות הכללית של הבודק היתה כי הוא תחת השפעת אלכוהול כבדה.

לאור האמור קובע אני כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש בעבירה שיוחסה לו. יתרה מזו, בחומר הראיות שלכאורה קיימת גם התייחסות מצד השוטרים לעניין הבנת העברית של המבקש, וזאת במספר מקומות, אשר על כן אני דוחה טענה זו. כאמור ראיות לכאורה קיימות.

אין ספק שזכותו של המבקש להעלות את טענותיו לעניין בעיתיות בחומר הראיות אך זאת במסגרת הדיון בתיק העיקרי, אם וכאשר יבחר לכפור באשמתו. בשלב זה של הדיון שהינו שלב מקדמי, בית המשפט קובע כי די בחומר הראיות כאמור מעל, כפי שמופיע בתיק המשיבה, על מנת לקבוע שבידי המשיבה ראיות לכאורה, שיש בהן כדי להביא להרשעתו של המבקש בדין.

באשר למסוכנות:

מסוכנות המבקש נלמדת מנסיבות ביצוע העבירה ועברו.

המבקש נוהג משנת 2007 אין לחובתו הרשעות קודמות ואולם מעבר לכך, ניתן ללמוד על מסוכנות מעצם העבירה עצמה, על נהיגה בזמן שכרות כבר נאמר בפסיקה כי:

בע"פ 5002/94 בן איסק נ' מ"י, פד"י מט(4) בעמ'163 נאמר:

"שכרות – כפי שידוע לכל בר בי רב, פוגעת ביכולתו המנטלית של השיכור. היא מערפלת את הכרתו, ומונעת ממנו להעריך נכונה את המציאות, ובדרך זו שוללת ממנו את היכולת לקיים שיקול דעת רציונלי, ולכוון את התנהגותו על פיו. אדם השותה משקה אלכוהולי מוחזק כמי שמודע להשלכה הצפויה מכך על יכולתו המנטלית, ואין כמוהו מיטיב לחוש בפעמיה של השכרות הבאה בעקבות השתייה ומשתלטת עליו".

בבש"פ 10865/06, בערר על פסילה מנהלית בביהמ"ש העליון, קבע כבוד השופט א. הלוי:

"לא ראיתי מקום לשנות מהחלטתו של בימ"ש קמא. כאמור מקובלת עלי ההשקפה, כי נגד העורר ניצבות ראיות לכאורה לכך שנהג בעת שהיה בגילופין. בתקופה שבה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים, הנגרמות בעטיים של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם התנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נדרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום יום. כדי לקדם את הרעה, יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי, גם בטרם הוכרע דינם על ידי ביהמ"ש המוסמך".